מרד גטו ורשה נחשב לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. המרד פרץ ב-19 באפריל 1943, ערב חג הפסח תש"ג, והסתיים ב-16 במאי 1943, בחיסול הגטו. זהו המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית והמרד הגדול ביותר של היהודים, ובמהלכו הצליחו המורדים לגרום לאבדות רבות יחסית לאויב הנאצי. ואולם, רק שנים לאחר המרד הוערכו כראוי אומץ לבם והקרבתם של הלוחמים היהודים בגטו ורשה, אשר למרות נחיתות במספר ובאמצעי הלחימה היו הראשונים שהתקוממו נגד הכובש הנאצי.

באביב של שנת 1942 החל גירוש היהודים מגטו ורשה. תוך חצי שנה נעקרו מהגטו כ-300,000 יהודים, וכ-265,000 מהם נלקחו למחנה המוות טרבלינקה. בגטו נותרו כ-60,000 יהודים. הנשארים, רובם צעירים, התייסרו על שלא התנגדו במעשה לגירוש, ולאחר שהבינו כי הגורל הצפוי להם הוא מוות, החליטו למרוד ולמות תוך כדי לחימה.

בגטו קמו שני ארגוני התנגדות מחתרתיים: הארגון היהודי הלוחם – אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', והארגון הצבאי היהודי – אצ"י, בפיקודו של פבל פרנקל. ניסיונות ההידברות בין שני הארגונים האלה כשלו, והם לא התאחדו למרות הקרב הנואש שניצבו בפניו. שורשי היריבות בין שני הארגונים היו נטועים במחלוקות אידיאולוגיות: בארגון אי"ל שיתפו פעולה התנועות הציוניות-סוציאליסטיות, ה"בונד" הסוציאליסטי האנטי-ציוני והקומוניסטים. אנשי אצ"י היו חברי בית"ר, תנועת הנוער הציונית-רוויזיוניסטית שייסד זאב ז'בוטינסקי. אי"ל היה גדול יותר במספר אנשיו, ואילו לאצ"י היו ציוד ונשק רבים יותר. סמוך לתחילת המרד נמנו עם הכוח הערוך והחמוש של אי"ל 500 לוחמים, ובכוח של אצ"י היו 200–250 לוחמים.

ההתנגשות הראשונה בין הנאצים לכוחות ההתנגדות היתה ב-18 בינואר 1943, במהלך גירוש של יהודים מן הגטו. לוחמים של אי"ל, חמושים באקדחים, השתלבו בשיירה של יהודים שנחטפו והובלו למקום שבו רוכזו היהודים לפני שילוחם. כשניתן אות מוסכם, הם פתחו במאבק פנים אל פנים עם המלווים הגרמנים. זאת היתה הפעם הראשונה שבה נהרגו גרמנים בגטו. בקרב הזה נפלו כמעט כל הלוחמים היהודים שהשתתפו בו. במקום אחר בגטו, בדירה ברחוב זמנהוף, קיבלו לוחמים אחרים של אי"ל את הגרמנים המתפרצים במטר יריות. חברי ה"יודנראט" לא שיתפו פעולה עם הגרמנים, והמשטרה הגרמנית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. במהלך חיפושיהם אחרי הנמלטים נתקלו הגרמנים במטחי אש מן הגטו. הפתעתם הביאה לנסיגתם המהירה.

בשלושת החודשים שלאחר מכן, מהשבוע האחרון של ינואר עד אפריל 1943, נערכו דרי הגטו, ובפרט כוחות ההתנגדות, למבחן הקרבי. הגטו חולק לגזרות קרביות, נקבעו עמדות לחימה והוצמדו להן קבוצות לוחמות של ארגון אי"ל. באזור כיכר מורנובסקי התבצר כוח של אצ"י.

בזכות ההכנות הקרביות של הארגונים הלוחמים ובזכות תמיכת האוכלוסייה האזרחית והיערכותה לשהות במקומות מחבוא, מתחת לבתים ובתוך תעלות הביוב, היתה ההתנגדות – שהחלה עם פתיחת האקציה האחרונה, ב-19 באפריל, למרד עממי רב-היקף, שתוצאותיו ניכרות.

נשק, בעיקר אקדחים, השיגו המורדים בעזרת אנשי המחתרת הפולנית מחוץ לגטו. הנשק, שהוברח מפורק והורכב מחדש בגטו, היה יקר מאוד, והאמצעים הכספיים שעמדו לרשות המורדים היו דלים מאוד. על האקדחים נוספו כמה כלים אוטומטיים ורובים שנתפסו בקרבות עם הגרמנים. כמו כן הצטיידו המורדים באמצעי לחימה מתוצרת עצמית, בעיקר "בקבוקי מולוטוב".

היום הראשון למרד

ב-19 באפריל 1943, ערב חג הפסח, נכנס לגטו במטרה לחסל את יושביו כוח גרמני של 2,000 חיילים, ובהם מתנדבים אוקראינים שבאו לעזרת הגרמנים. לכוח היו תותחים ומכוניות משוריינות. בכניסתם לגטו נתקל הכוח בהתנגדות עזה של המורדים, אשר ירו מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים, שהתרוקנו מיושביהם.

בצהרי אותו היום עלו שני נערים מכוחות המורדים אל גג הבניין בכיכר מורנובסקי, שבו שכן מטה אצ"י, והניפו עליו דגל ציוני בצבעי כחול-לבן (כיום דגל ישראל). למחרת הניפו לצדו את הדגל הפולני בצבעי אדום-לבן. דגלים אלו נראו היטב ברחובות הגטו ומחוצה לו. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו בקרב הפולנים כששמעו את הדי היריות והפיצוצים וכשראו את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים התנוססו דגלי המרד, ורק לאחר קרבות ממושכים הצליחו הגרמנים להשתלט על הבית ולהוריד ממנו את הדגלים.

לעזרת המורדים לא בא שום כוח מבחוץ. אנשי אי"ל נלחמו בחוליות חמושות, בטקטיקה של צליפה-נסיגה. אנשי אצ"י, שהיו מצוידים בנשק כבד יותר, נקטו טקטיקה של התבצרות בעמדות קבועות בבניינים בגטו.

היום השני למרד