הקהילה היהודית בקרקוב (לפני המלחמה, במהלכה ואחריה)

 

מתחילת המאה ה-14 היתה בקרקוב  אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת 1495 התישבו היהודים בעיר החדשה שנבנתה סמוך לק' ושמה קאז'מייז'.

במרוצת הזמן הפכה קאז'מייז' לשכונתה של קרקוב.

תולדות יהודי קאז'מייז' וקרקוב קשורות זו בזו.

כ- 370 שנה לאחר ההתישבות בקאז'ימייש, בשנת 1867 הורשו היהודים לגור בכול חלקי העיר.
מאז ימי-הביניים היתה קראקוב מרכז רוחני ותרבותי יהודי מן החשובים באירופה. בה פעל הפוסק, ראש הישיבה, הפילוסוף והמדען ר' משה איסרלש (המוכר בשמו הרמ"א). בשנת 1553 נבנה בית-הכנסת הנודע על שמו של הרמ"א ובתקופתו  נוסד בקרקוב בית-דפוס עברי.

הקהילה היהודית בקרקוב סבלה רבות בעת פלישת השוודים לפולין החל משנת 1655-, אך לאחר שחרור העיר ע"י הפולנים התאוששה הקהילה היהודית.

החל מ- 1815 היתה בקרקוב וסביבתה רפובליקה חופשית והקהילה היהודית התפתחה. קרקוב היתה  חלק מגליציה, וקהילת קרקוב הגיעה אז להישגים ניכרים. בעיר הוקמו כמה מוסדות תרבות וחברה יהודיים, והחשובים ביניהם היו הגימנסיה העברית (1908), בית-החולים היהודי, האגודה היהודית לספורט (1910) והתיאטרון העממי (1898).
לאחר כ- 100 שנה החל מ- 1918 בפולין העצמאית , ניהלה הקהילה חיי תרבות וחברה ערים ביותר. כ- 10 שנים לפני מלחמת העולם השנייה  הוקם בקרקוב תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היאגילונית שבקרקוב.

בין הדמויות הפוליטיות הבולטות ביותר היה ד"ר יהושע טהון, שבשנים 1919-1935 היה ציר ב'סים' (פרלמנט) הפולני -  מקביל לח"כ ובמשך 16 שנים ברציפות.

בקרקוב יצר המשורר מרדכי *גבירטיג.

אם בשנת 1540 ישבו בקרקוב 2,100 יהודים בלבד, בשנת 1900 ישבו בה כ- 25,000 יהודים (שהיוו כשליש מכלל אוכלוסיית העיר), ערב פרוץ מלחמת-העולם השנייה היו בקרקוב כ-60,000 יהודים מכלל כרבע מיליון תושביה.

 

תחילת הכיבוש הנאצי

ב-6 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את קרקוב ומיד החל גל רדיפות היהודים, בפיקודו של מקס גרוסקופף.  כחודש וחצי לאחר הכיבוש הגרמני, באוקטובר 1939 הכריזו שלטונות הכיבוש על קרקוב כבירת מחוז הגנרלגוברנמן (בתרגום העברי "הממשל הכללי"), זה היה השם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה. שטחים נרחבים מפולין סופחו ל"רייך", ואילו חלק ניכר מפולין , ארבעה מחוזות – ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב הוכרזו כ"ממשל כללי" ולמעשה לא סופחו לגרמניה.  בראש הממשל הכללי הוצב הנס פרנק.

 

הדבר גרם להגברת ההתעללויות ביהודים. בקרקוב' הונהגו כל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הממשל הכללי.
בראשית הכיבוש התארגן הוועד היהודי, ובנובמבר 1939 הוכרז ליודנרט. יושב-ראש היודנרט היה ד"ר מרק *ביברשטין וסגנו היה ד"ר וילהם גולדבלאט.

 

בימים 5-6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מיבצע טרור מקיף בשכונות היהודיות, בעיקר במטרה לגזול רכוש יהודים בהיקף גדול. באותם ימים הועלו באש גם מספר בתי-כנסת. ביום 1 במאי 1940 פורסם צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. באותו חודש החל גירוש יהודי ק' לעיירות הסביבה.

 

בקיץ 1940 נאסרו יושבי-ראש היודנרט בידי הגסטפו וליושב-ראש היודנרט מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג

עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ-11,000 יהודים בלבד. בעת הגירוש נשדד כול רכושם של המגורשים.

 

הגטו

ב-3 במרס 1941 הוציא מושל מחוז קרקוב אוטו וכטר, צו בדבר הקמת הגטו, והוא הוקם בשכונה הדרומית של העיר פודגוז'ה (Podgorze) וזה המקום בו אתם נמצאים כרגע.

איזור זה היה האיזור העני ביותר בקרקוב ויהודים משכונת קאז'ימייש היו אמורים לעבור לגור בו ולכן חלק מהם החליפו דירות עם העניים שגרו פה.

 ב-20 במרס 1941 נסגר הגטו, מוקף חומה ששרידים ממנה תוכלו לראות בהמשך הסיור , וגדר תיל. שטח הגטו היה  מחולק לשניים על-ידי הרחוב לימאנובסקיגו
(Limanowskiego).

נוסף ליהודים שנשארו בקרקוב גורשו לגטו גם כמה אלפי יהודים מן הקהילות הסמוכות, בעיקר מסקווינה (Skawina) וייליצ'קה (Wieliczka) וראבקה (Rabka). ובסוף 1941 היה מספר הכלואים בגטו, ובכללם המגורשים מן הסביבה, כ-18,000 נפש.

הבעיה החמורה ביותר היתה הצפיפות (כ- ארבע-חמש נפשות בחדר מגורים אחד לפי חישוב תיאורטי), וכתוצאה מכך שררו בגטו תנאים סניטריים ירודים.
בגטו פעלו מספר מוסדות שניסו להקל את מצוקתם של הכלואים בו. החשובים ביניהם היו הארגון לעזרה הדדית; והארגון לעזרת הילדים 'צנטוס'
הגרמנים הקימו בגטו מספר מפעלים במטרה לנצל את כוח העבודה הזול של הכלואים בו. כמה מאות יהודים עבדו גם במפעלים מחוץ לגטו ויום יום היו יוצאים וחוזרים בליווי המשמר ביניהם המפעל של אוסקר שינדלר שגם אליו תגיעו בהמשך הסיור.
ב-19 במרס 1942 ניהלו הגרמנים פעולת טרור בתוך הגטו שכונתה 'האקציה נגד אנשי הרוח', (Intelligenz Aktion). במיבצע זה הוציאו מן הגטו כ-50 אנשים ידועי שם בולטים בגטו, הם הובאו ל*אושוויץ ושם נרצחו.

 

השילוחים

כשנה לאחר הקמת הגטו , בסוף מאי 1942 , פתחו השלטונות הגרמניים בשילוחים מגטו קרקוב למחנות השמדה. ב-28 במאי 1942 נסגר הגטו באופן הרמטי והחלה האקציה. נטלו בה חלק כוחות מיוחדים של הגסטפו, ויחידה של ס"ס.  האקציה נמשכה כ- 10 ימים עד 8 ביוני 1942 ובסיומה הוצאו למחנה ההשמדה ב*בלז'ץ כ-6,000 יהודים, וכ-300 נורו במקום.

 

מכיכר השילוחים, שאליה הובאו כל תושבי הגטו המגורשים נשלחו למחנות השונים. כיסאות הברזל המפוזרים ברחבה הם למעשה אנדרטה שהוקמה לפני מספר שנים ע"י עיריית קרקוב. אנדרטה זו באה לסמל את האנשים החסרים שאינם עוד איתנו. כמו כן הוסף שמה של הכיכר לכיכר גיבורי הגטו.

 

בין הקורבנות באקציה זו היו בין היתר גם  המשורר מרדכי גבירטיג ויושב-ראש היודנרט ארטור רוזנצוויג, שסירב לציית להוראות הגרמנים. היודנרט חוסל, ובמקומו הקימו השלטונות הגרמניים את הקומיסאריאט ששימש כמינהל הגטו ובראשו דוד גוטר. בין אותם אלה שנורו למוות בתוך הגטו היה הצייר הידוע אברהם נוימן. אחרי האקציה צומצם שטח הגטו למחציתו. עדיין נשארו בגטו כ-12,000 נפש.

 

כ- 4 חודשים לאחר האקציה הראשונה , באמצע אוקטובר 1942 נדרש הקומיסאריאט היהודי לערוך רשימה של 4,000 תושבי הגטו לעוד גירוש. כאשר לא נענתה דרישתם, פתחו הגרמנים ב-27-28 באוקטובר 1942 באקציה שנייה בשיטות טרור המקובלות בעת השילוחים, והוציאו כ-7,000 יהודים מן הגטו דרך כיכר השילוחים שאתם נמצאים בה כרגע,  וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מן הגטו הובאו מכיכר זו למחנה ההשמדה בלז'ץ וחלקם לאושוויץ. בעת האקציה הזו חוסלו בית-החולים, בית-הזקנים ובית-היתומים שהיו בגטו. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגטו והפעם הוא חולק לשניים: בחלק A היו העובדים ובחלק B שאר הכלואים בגטו שאינם מתאימים לעבודה כמו זקנים, נשים וילדים וכך הופרדו המשפחות .
כחמישה חודשים לאחר ההפרדה , ב-13 במרס 1943,  הועברו יושבי גטו A, המיועדים לעבודה,  כ-2,000 במספר, למחנה *פלשוב. למחרת היום,ב- 14 במרס, התקיימה אקציה לחיסול גטו B. כ-2,300 יהודים הובאו לכיכר זו וממנה נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ושם נרצחו בתאי הגזים וכ-700 נורו במקום. מבין אותם שנשלחו לפלשוב שרדו כמה מאות בלבד.

 

תנועת ההתנגדות

באוקטובר 1942, לאחר האקציה השניה ,  הוקם ארגון מאוחד שנקרא ה*'ארגון היהודי הלוחם'  שהיה במתכונת המחתרת בוורשה, אשר שם לו למטרה מאבק חמוש עם הכובש הנאצי. בראש הארגון עמדו- (צבי) *באומינגר, אהרן *ליבסקינד, גולה מירה, שמשון *דרנגר וטובה *דרנגר (דוידסון).

'הארגון היהודי הלוחם' החליט שלא לעסוק בהכנות למרד בתוך הגטו, בהערכה כי בשטח המצומצם של הגטו אין סיכויים כלשהם למאבק חמוש. לעומת זאת הוחלט להעביר את הלחימה לצד ה'ארי' של העיר. בהתאם לכך נעשו כעשר פעולות קרב מחוץ לגטו. המפורסמת ביותר היתה ההתקפה ביום 22 בדצמבר 1942 – כחודשיים לאחר הקמת המחתרת,  על בית-הקפה 'ציגאנריה' (Cyganeria) במרכז העיר, שהיה מקום מפגש של קצינים גרמנים. בפעולה הזו נהרגו 11 גרמנים ו-13 נפצעו.

נעשו גם נסיונות לפתח פעילות פרטיזנים בסביבה, אך הם נתקלו בקשיים עקב בדידותו של ה'ארגון היהודי הלוחם' )לאחר אבידות כבדות החליטו אפוא שרידי הארגון בסתיו 1944 לחצות את הגבול לסלובקיה ומשם להונגריה. הניסיון הצליח ולוחמי ה'ארגון היהודי הלוחם' מקרקוב המשיכו בבודפשט את הפעילות המחתרתית במסגרת הארגון של 'הנוער הציוני'.

בצד ה'ארי' שבעיר קרקוב פעל מאביב 1943 סניף של המועצה להצלת היהודים *ז'גוטה', שהוקם ע"י הפולנים, בהנחיית הממשלה הגולה בלונדון, אשר בראשו עמד העסקן של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית סטניסלב דוברובולסקי. הסניף עזר לכמה מאות יהודים שהצליחו להימלט מן הגטו,. הארגון מצויין בוורשה במסלול הגבורה ליד אנדרטת השואה המרכזית ועל האבן רשום שארגון פולני זה הציל בפולין (בעיקר בוורשה) כ- 20,000 יהודים.

 

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התיישבו לתקופה קצרה בקרקוב כ-4,000 ניצולי הגטאות והמחנות, רובם מקרקוב. בשנת 1946 השתקעו בה אלפים מבין החוזרים מברית-המועצות, שאליה נמלטו בתחילת המלחמה, ומספר היהודים בקרקוב גדל לכ-10,000.

בקרקוב הוקמו מספר מוסדות יהודיים, ובין החשובים בהם היה סניף של הוועדה ההיסטורית היהודית .
בשנים 1947-1951 היגרו רוב היהודים לישראל. אחרי שנת 1968 נשארו בקרקוב כמה עשרות יהודים בלבד.

 

בשנים האחרונות, יהודים רבים שבו לקרקוב. חלקם באו לצורך עסקים וחלקם כדי לעזור ליהודים השוהים שם לעת-עתה.

 

לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בסוף המאה ה-20 השקיעו פרנסי העיר משאבים רבים בשיחזור ושימור הרובע היהודי של העיר - קאזימייז', תוך הנצחת מורשתו היהודית. בתי הכנסת במקום שופצו ומהווים אתרי תיירות פופולריים, ובשכונה נפתחו מסעדות, בתי קפה וחנויות בעלי גוון יהודי.